Follow by Email

יום חמישי, 15 במרץ 2012

טבעת מגורים


"חשבתי שאולי נגור ביחד. מה את חושבת?" כך אמר לי חבר שלי כשישבנו במסעדה ביום שבת אחר הצהריים.
שתקתי וחשבתי בליבי שזה בדיוק הזמן הנכון לנסוע לשחרר את טיבט.

"אין לי מה לחשוב. אולי לא סיפרתי לך מה אני חושבת על זה כי לא יצא לנו לדבר על מגורים משותפים בעבר אבל אני לא ממש בעד. לא רוצה, זה נשיקת המוות מבחינתי. סוף הקשר שלנו. הרבה חברים שלי עברו לגור ביחד התחילו לריב ונפרדו."


"אבל למה? זו התקדמות בקשר, זה מעבר שלב. זו תקופה שאפשר לבדוק את הדברים ביננו."

"לבדוק? למה אתה צריך לבדוק? מה יש לך לבדוק לגבי? אנחנו חצי שנה ביחד. כל יום נפגשים.
אתה עוד לא יודע אם זה מתאים לך ? בשביל מה? כדי שכל היום נשאל את עצמנו:
הכלים האלה בכיור/הבלגן הסלון, עם זה אני רוצה להתחתן?
מגורים משותפים ו"הבדיקה" הזאת הופכים את מה שטפל לעיקר.
הרי יהיה זמן להתמודד עם כל אלה כשנחליט שאנחנו מתחתנים. למה צריך שלב ביניים?
בעיני אין הבדל בין מגורים ביחד לבין חתונה חוץ מטבעת וטקס ברבע מיליון שקל.

אם אתה צריך שלבי ביניים ולבדוק אז כנראה שזה לא מתאים עדיין ואולי לא מתאים בכלל.
"כמה זמן בכלל צריך כדי לדעת?" (באמת כמה זמן?)
"אני לא מבין אותך. אני לא רואה אותנו נפרדים בכלל. אני מציע לך משהו טוב שכולם עוברים.
למה את רואה את זה ככה?"
כאן כבר מתהווה חשד רציני שאני בעמדת מיעוט. לחלקיכם יש חשד רציני שאני אכולת טראומות/שמרנית הוא מציע לך הצעה נדיבה ויפה ואת לא מעריכה.

אז לעבור לגור איתו או לא? זה לא שאני לא אוהבת אותו. אני אוהבת אותו מאוד. אני רוצה אותו בחיים שלי וחושבת לעשות איתו ילדים ומשפחה וכל זה.
יש לנו חברות שהיא לא פחות ממדהימה. אין לי בעיה לגור איתו בתכל'ס.
אבל אני רוצה שנעשה את זה מהסיבות הנכונות. המניעים הנכונים. בקיצור אני רוצה אמת.

יש לי שתי אופציות. לגור איתו או לא לגור איתו. עם כל ההשלכות שבאות עם זה.
אבל דרכים לעשות את זה יש המון. אני רוצה למצוא את הדרך שעוד לא הלכו בה כי מה שאני רואה מסביבי לא מוצא חן בעיני.

חשבתי עם עצמי על זוגות לאורך ציר הזמן ושמתי לב שהתפתחה לה אבולוציה של מימוש זוגיות   

(הנה תרשים פשוט)

לא הכירו, התחתנו ועשו ילדים.
הכירו, התאהבו, התחתנו ועשו ילדים.
התאהבו, היו ביחד תקופה, התחתנו ועשו ילדים.
התאהבו היו ביחד תקופה, שכבו, התחתנו ועשו ילדים.
התאהבו היו ביחד תקופה, שכבו, עברו לגור ביחד, התחתנו ועשו ילדים.
התאהבו, היו ביחד תקופה, שכבו, עברו לגור ביחד, לא בהכרח מתחתנים, לא בהכרח ילדים.

לי זה נראה שהדרך רק מתארכת ככל הזמן עובר והיא לא מאוד מוכיחה את עצמה.
ולא! חתונה היא לא המטרה אבל היא כן חלק חשוב במימוש זוגיות.
פעם לא היו בודקים. לא היו שלבי ביניים. היו מתמודדים. לטוב ולרע.
לגור ביחד הפך מהר מאוד לסטטוס קוו למשהו שהוא ברור, חובה, מוחלט ומובן מאליו, אפילו דתיים התחילו להתבאס שהם לא יכולים לעבור לגור ביחד ולבדוק.
"מתי אתם עוברים לגור ביחד?" שואלים החברים כבדרך אגב.
"ברור, הרי איך תדעו שזה נכון? צריך לבדוק!"
לבדוק?! איזה שטויות. יעידו על כך כל אלה שראו את בן הזוג שלהם לראשונה ו"ידעו שזה זה".
ביניהם, ההורים שלי 2 זוגות חברים שלהם סבתא וסבא שלי משני הצדדים.
בנוסף, יחזקו אותם כל הזוגות שלא גרו ביחד וחיים באושר וכל אותם הזוגות שכן גרו ביחד והתגרשו.
מצד אחד אפשר לומר שפעם לאנשים לא הייתה אפשרות לבחור.
נוכל גם לומר שהיום פשוט יותר ומקובל להתגרש. זה ביטוי לחופש הבחירה שלנו כאינדיבידואליים ודור ה
 Y וכל הבולשיט הזה.

מצד שני גם היה יותר קל להישאר נשוי. זוגות היו נלחמים יותר על המשפחה ומתמודדים עם צרות ושאר בעיות (למי אין בעיות?).

גירושים זה קשה! יעידו מי שחוו את זה. לאנשים רבים זה משבר גדול מאוד. בין כל הריבים והבעיות צריך ללכת לרבנות, לקחת עו"ד לקבוע הסדרי ראיה לילדים, לפרק את החשבון המשותף ועוד מיני רכוש שנצבר, להחליט מי נשאר בבית ואולי למכור אותו, לספר לכולם ולשנות סטאטוס בתעודת זהות (לא נשכח את הפייסבוק) ולפנות זמן בעיקר כדי לרצות למות.
אז לפרק מגורים משותפים? זה עוד יותר קל! הובלה בקטנה, לטפל בחוזה שכירות.
זהו.

נניח שיש זוגות שלא מבינים מה אני רוצה. "טוב וכיף לנו, אנחנו אוהבים ורוצים לגור ביחד."

אבל אז עולה השאלה. איך יכול להיות שדווקא המהלך הזה, שהוא שינוי דרמטי בחיים, נעשה ככה סתם?!


"רוצה לעבור לגור איתי?"

"כן."

"טוב מתי את רוצה שנעבור? איפה את רוצה שנשים את השולחן מחשב?"
מאוד רומנטי.

כשנשואים מטבע הדברים יש מחויבות לערכים. לבית. למשפחה שבדרך. יש טקס. יש טבעת. יש אולם במאה אלף שקל.
יש עניין.

כשמאורסים יש הצהרת כוונות. יש טבעת. יש מסיבה קטנה. יש הבהרת ציפיות. לא יצא לכם לדבר על ילדים?
זה הזמן לדבר.
יש עניין.
כשעוברים לגור ביחד, אז בהחלט יש כוונה. אבל היא יכולה להתגלות גם כסתם נוחות באופן כללי.
קל לשקר לעצמך על הסיבות שאתה עושה את זה. במיוחד אם זה כלכלי או הפחד מלחיות לבד.
הרבה זוגות (וגם החבר שלי) אומרים: "בואי נבדוק את זה מקסימום ניפרד, זה לא שאנחנו נשואים, נוכל להמשיך כל אחד לדרכו."
אם אני מתחילה לנהל איתך בית משותף ואתה אומר לי: "בואי נבדוק, לא גרתי עדיין עם אף אחת ואני לא יודע איך זה (או שכן וזה היה חרא שאני רוצה לשכוח ממנו לנצח)"

אני רוצה מחויבות.
מחויבות לבדיקה אמיתית.

איך שאני רואה את זה, לגור ביחד זה צעד גדול. וחתיכת בדיקה שצריך לעשות. מגורים יחד הם כמו חור הניקוז של האישיות. אתם ממש לא רוצים סתימה שם.

הייתי מיואשת כמה שבועות כי לא ידעתי איך להביע את מה שהרגשתי ומה לעשות עם זה ואז עלה לי רעיון.



עמדתי באמצע הסלון שהיה מלא בקרטונים ובלאגן. "אני חושבת שאתה צריך לתת לי טבעת מגורים".

"אני צריך מה?"


הטבעת היא קודם כל סמל. לא טקס ולא מחויבות לעתיד כל שהוא.
היא לא עשויה מחומר יקר ומושך תשומת לב ושאלות לא במקום כגון: "מה את נשואה?!"
טבעת בשני שקלים מפלסטיק או חוט קשור סביב האצבע זה מצוין באותה מידה.

אז מה היא מסמלת?
היא מסמלת את המחויבות לבדוק באמת את הקשר בתוך המצב החדש שיש בו הרבה אתגרים.

לדוגמא:

1. עברתם לגור ביחד ופתאום מישהו התחיל בקונצרט סקסי של נחירות מזעזעות בלילה.


2. את מגלה שלבן זוגך יש פטיש לסידור הבית ושאת בעצם מתגוררת ככלואה במוזיאון
לתרבות ה
OCD לדורותיה.

3. אתה חוזר מגלה שהמקרר שלך הוא בעצם סניף של מחלבה שוויצרית עם ריח של דיר סודני אקזוטי. בנוסף אתה מגלה ששילמת עבור התענוג המפוקפק 200 שקל ל 150 גר'. ואתה בכלל מעדיף סנדויץ' מעל הכיור או פתיתים עם שניצל וקולה. כן אתה בן 4.

חסרים אתגרים? אבל אין באמת סיבות טובות ולא טובות לפרק קשר.


אז קיבלתי טבעת מגורים.


האמת שקיבלתי אותה אחרי הנאום הזה ממש שכלל התנצלות על התגובה הראשונית שלי חיבוק מתרגש ואז טבעת.

טבעת אבן מגולפת ופשוטה שהייתה בבית.

"אבן כי אנחנו בונים יחד בית", כך אמר לי החבר הרומנטיקן.



                                             טבעת המגורים המקורית (באדיבות אינסטגרם)


לא סיפרתי לאף אחד.
אף אחד לא שאל.
מה שחשוב היה הדרך שבה כל זה נעשה והיא כיבדה את המעמד.
היא מזכירה לנו שהכי קל לפרק, שלבנות זה יותר קשה אבל יותר מתגמל.


בכל מקום שהיה ספק (שהקשר יחזיק בכלל) זכרנו את החברות העמוקה בינינו.
לא לקחנו את הספק של השני כמשהו אישי אלא ניסינו להבין את מקורו האמיתי.

יום אחד סיפרתי לחברה טובה על טבעת המגורים.
זה התחיל מהשאלה: "למה את הולכת עם הטבעת הפושטית הזאת?"  

היא סיפרה לי שהיא לא סגורה על הקשר והוא כבר מוכן לשלב הבא ורוצה להתחתן. זאת כמובן חוויה נעימה כמו קולונוסקופיה או כמו לגלות שפתחו נגדך תיק בהוצאה לפועל.

היא בכתה.
"הוא רוצה להתחתן! אני נוראית שאני עוד לא יודעת! הפכתי להיות כמו הגברים שאני שונאת!"
אמרתי לה: "את לא צריכה להתחייב לעתיד ולחתונה עכשיו, אבל את צריכה להתחייב בפניו לאמת, לחברות ולתהליך.

לא חייבים לשמור על הקשר בכל מחיר אבל אני מאמינה שלא כדאי לעזוב בלי חקר אמיתי של הסיבות.

קיצר גם הוא קיבל טבעת. (ונאום כמובן על מה שהיא מסמלת.)


לא היה מאושר ממנו.
היא נתנה לו טבעת מהממת מכסף ומאז כולם שואלים אותו אם הוא נשוי.
יקירתי שלי, לא הקשבת להוראות! – טבעת פלסטיק מפגרת בשתי שקל!
מה שכן הלחץ מהקשר וממנה ירד והם מתמקדים במה שחשוב עכשיו.

חברתי החלה לספר לאחרים על הטבעת ועל מה שהיא מסמלת.

אולי באמת הגיע הזמן לשלב הבא באבולוציה של הקשר הזוגי.

תתחייבו לתהליך, לחברות האמת עם בן הזוג, לעצמכם.
שתדעו שאתם מתמסרים למציאות ולמאמץ המשותף ביצירת חיים יחד כפי שעשינו אנחנו.

כי לבסוף, לכשאזלה התקווה ובחרתי לעזוב את ביתנו המשותף, עמדתי עם החבילות שלי ליד הדלת וידעתי שעשיתי הכל.
אין חרטות. הכל בסדר עכשיו.